היכן נמצאת אמו של מוחמד בן סלמאן — ומדוע זה חשוב לנורמליזציה עם ישראל

איור שנוצר באמצעות בינה מלאכותית

מאת ננסי הרטוולט קוברין, Ph.D.

הטקסט בעברית הופק בסיוע כלי בינה מלאכותית ונבדק על ידי המחברת, הדוברת עברית רהוטה אך אינה דוברת שפת אם.גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה קודם לכן באנגלית ב־The Jerusalem Post.

נסיגתו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן מתהליך הנורמליזציה עם ישראל מתפרשת כיום באופן שגוי כתגובה למלחמה בעזה או לדעת הקהל הערבית. אין זה כך. מה שאנו עדים לו הוא ההשלכה הגיאופוליטית של קריסת מיתוס אישי ושל ערעור האיזון בארמון המלוכה. במרכז השינוי הזה אינם חמאס או לחץ אזורי — אלא פרויקט ניאום ואמו.

ניאום — מיזם הענק בהיקף של 500 מיליארד דולר שנועד להפוך את סעודיה למעצמת טכנולוגיה עתידנית — אינו מתקדם כפי שהובטח. אפילו אולימפיאדת החורף האסייתית שתוכננה להתקיים שם ב־2029 נדחתה. ניאום, שהושק כמופע ראווה של עתידנות, נראה כיום כבלון שהתפוצץ באמצע העלייה — מאבד יוקרה, אמון משקיעים ואמינות אישית. עבור שליט שביסס את הלגיטימציה שלו על חזון מודרני, אין זו רק אכזבה, אלא פגיעה פוליטית־תרבותית בכבוד. בתרבות שבטית־ערבית, בושה איננה עניין פרטי; היא פצע קיומי חברתי. כישלון פומבי בהיקף כזה מאיים על הלגיטימציה הגברית והשושלתית ודורש תיקון סמלי. עבור מוחמד בן סלמאן, ניאום היה כרוך בזהותו האישית.

בתרבויות שושלתיות, הלגיטימציה מבוצעת באמצעות מעשים ראוותניים המופנים לעדה האימהית. קשה שלא להיזכר בשיחות הזוועה של מחבלי חמאס עם אמותיהם, שבהן התפארו ברצח יהודים — תופעה מחרידה אך חושפת תרבותית. אלו היו מעשי לגיטימציה גברית מופגנת כלפי האם. יצירה והרס כאחד מוצעים לעדה האימהית.

גם שמו של ניאום עוצב כסמל תרבותי. זהו הלחם של השורש היווני “neo” — חדש — והאות הערבית מִים, קיצור של “מסתַקְבַּל” (עתיד), המזוהה גם עם מוחמד בן סלמאן עצמו. המשמעות: “עתיד חדש”. זו הייתה הצהרת ניתוק רכה, ניסיון להכריז על עצמאות פסיכולוגית. אך אנליסטים מערביים החמיצו רובד עמוק יותר: האות מִים זהה פונטית לפתיחה של “אֻמִּי” — “אמי”. בתרבות שבה בנים מבססים לגיטימציה באמצעות יצירה ראוותנית, ניאום נראה פחות כפרויקט פיתוח ויותר כהקרבה סמלית: “ראי מה בניתי לעתיד”. ואולי גם: “ראי מה בניתי בשבילך, אמא”.

זהו “קמע אימהי”: נוכחות אימהית סמלית המשולבת באופן לא מודע במיתוס לאומי. אין פירוש הדבר שהפרויקט נבנה במודע “עבור האם”, אלא שהסמכות האימהית נותרת מרכיב מארגן מרכזי בלגיטימציה של השליט. ניאום הפך לניסיון לייצר התאמה תרבותית ורגשית בין אם לבן — ולזכות באישור הדרוש לייצוב עצמי פגוע. גם אם האם מוסתרת מן הציבור, היא ממשיכה לפעול במרחב הפנימי של השליט.

לכן כישלון ניאום אינו רק בעיה כלכלית. הוא פגיעה פוליטית־מוסרית בכבוד בתרבות הסעודית. ניאום גילם את דימויו העצמי של בן סלמאן כמי שיוביל את סעודיה אל העתיד ויזכה להכרה מערבית קבועה. כיול מחדש של הפרויקט הוא כיול מחדש של המיתוס. ושליטים בתרבויות כבוד אינם מגיבים לפגיעה כזו באופן רציונלי — הם מחפשים תיקון סמלי.

הנורמליזציה עם ישראל התקיימה באותו מארג סמלי: מודרניות, עתידנות, לגיטימציה מערבית וזהות פוסט־אסלאמיסטית. עם דעיכת ניאום, גם הנורמליזציה “מזדהמת” רגשית באותה אכזבה. בן סלמאן חוזר לדפוס מוכר: איתותי לגיטימציה שבטיים — הדגשת אותנטיות אסלאמית, הצגת עצמו כמגן עזה, קירור הסכמי אברהם, התרחקות מישראל והתרסה כלפי המערב. אין זו אסטרטגיה חדשה; זהו תיקון עצמי סמלי.

יש משתנה נוסף שהאנליסטים נמנעים מלהזכיר: “החוט האימהי”. דיווחים מערביים קשרו שוב ושוב בין מתחים בארמון לתנודות בהתנהגותו של יורש העצר. ב־2018–2019 דווח כי תקופות לחץ פנימי קדמו לטיהורים ולאסון ח’אשוקג’י. כפי שציין החוקר סיימון הנדרסון, הדינמיקה הפנימית בארמון הסעודי אינה נפרדת ממדיניות החוץ.

במונרכיות המפרץ, נשים בכירות הן מייצבות שושלתיות ומנהלות לגיטימציה. הדוגמה הבולטת היא השייח’ה מוזה מקטאר — אם האמיר. היא עיצבה את הלגיטימציה המערבית של קטר וניהלה את הירושה. היציבות הקטרית אינה מקרית — היא מתוכננת אימהית. מכאן גם התוקפנות הפסיבית כלפי המערב.

המערב מפרש לא נכון את המונרכיות הללו משום שאין לו ציר אימהי־שושלתי. הוא רואה מוסדות, לא מערכות משפחתיות פסיכודינמיות.

הדיווח על מצבה של אמו של בן סלמאן נעלם דווקא כאשר הרטוריקה שלו מתדרדרת. בסעודיה, היעדר מידע הוא אות, לא רעש.

קיים תקדים אזהרה: אבו מוסעב א־זרקאווי איבד את אמו לפני הסלמה אלימה. אינני משווה ביניהם, אך ערעור אימהי הוא משתנה מוכר. לכן סביר לשאול בעדינות על מצבה של הנסיכה פַהְדָה בנת פלאח אל־חִתְלֵין — לא כרכילות, אלא כמשתנה אסטרטגי. מי ייתן ותאריך ימים.

חברו את החלקים: ניאום פוגע. הנורמליזציה הופכת למסוכנת תדמיתית. עזה מספקת תירוץ מוסרי לנסיגה. הדינמיקה בארמון מתערערת. ישראל הופכת לנפגעת הסמלית.

סעודיה אינה מנוהלת בידי מוסדות — אלא בידי אדם אחד, המנווט בין לגיטימציה שושלתית, סמכות אימהית וקרע תרבותי. הנורמליזציה נתפסה בטעות כיציבה — עוד קונספציה. היא נשענה על מיתוס ניאום. המיתוס נסדק.

אין פירוש הדבר שהנורמליזציה מתה. זוהי קריאה לאינטליגנציה תרבותית.

וכאן חוזרים הסכמי אברהם — לא כמנוף, אלא כמבנה ייצוב.

שלוש אסטרטגיות בונות להחייאת הנורמליזציה דרך ניאום

1. מיתוג ניאום כבירת שיתוף הפעולה האברהמיניאום צריכה להפוך למרכז של דיפלומטיה דתית ויוזמות שלום.

2. ניתוק הנורמליזציה מדימויי השפלה מערבייםיש למסגרה כהובלה תרבותית אברהמית.

3. שימוש בהסכמי אברהם כמבנה ייצוב בהובלה סעודיתלא לחץ — אלא כבוד וסמכות.

ניתן להקים מועצה אברהמית בראשות סעודיה, פורום שלום מכה–מדינה, ומסדרון תרבותי בים האדום.

זה אינו פייסנות. זו דיפלומטיה שושלתית.

שורה תחתונה

מוחמד בן סלמאן אינו נסוג מהנורמליזציה בגלל עזה בלבד. הוא מתמודד עם משבר תרבותי שבו ניאום, מיתוס העתיד וההקרבה האימהית התנגשו באכזבה ציבורית ובפגיעה בכבוד.

הנורמליזציה אינה מתה — אך היא דורשת כעת אינטליגנציה תרבותית, ארכיטקטורה חדשה וכתיבה תרבותית.

השאלה איננה אם סעודיה תנרמל.

השאלה היא אם ישראל והמערב יודעים למסגר זאת כהובלה סעודית